היום הראשון של עומר בגן.
הוא היה כל כך נרגש, שלא הצליח להירדם כל הלילה.
"סבא, אתה הולך איתי לגן מחר, נכון?" הוא שאל כשהוא מחזיק לי את היד.
"ברור," עניתי לו. "אני לא מפספס דבר כזה."
אבל כשהגיע הבוקר, הסתכלתי על המסלול בטלפון.
רק 120 מטר מהדלת שלנו עד שער הגן.
וכבר מהמחשבה על זה, הרגליים שלי התחילו לפעום מכאב, נפיחות ותחושת כבדות איומה.
כשהגענו לפינה — אולי 30 מטר מהבית — תחושת הבעירה והנימול בכפות הרגליים והקרסוליים כבר הייתה בלתי נסבלת. הרגשתי שהקרסוליים שלי נעולים ושאיבדתי שיווי משקל. כל צעד על המדרכה גרם לי להילחץ ממעידה.
עצרתי.
"סבא עייף," אמרתי לו. "סבתא תיקח אותך עד הסוף."
הוא לא אמר כלום, אבל ראיתי את האכזבה בעיניים שלו. כלתי רחל לקחה לו את היד והמשיכה ללכת. עמדתי שם וצפיתי בהם נעלמים מעבר לפינה.
לא הצלחתי ללכת עם הנכד שלי 120 מטר לגן.
לא הצלחתי להיות שם ברגע היחיד שהוא ביקש ממני להיות.
משהו היה חייב להשתנות.
