הרגע שכמעט פספסתי את החתונה
נועה, הנכדה הבכורה שלי, התחתנה. שמונה שנים חיכינו לרגע הזה, והיא ביקשה שאני אהיה זה שיוביל אותה לחופה.
אבל כשקמתי בשש בבוקר, גיליתי שאני פשוט לא מסוגל להרים את הראש מהכרית.
לא בגלל עייפות — בגלל הצוואר.
כאב שורף וחד ירד מהעורף ישירות לכתף השמאלית ולא נתן לי לזוז. ניסיתי לסובב את הראש ימינה — הרגשתי כאילו מישהו תקע מסמר במפרק. ניסיתי שמאלה — אותו דבר.
שכבתי שם, מסתכל בתקרה, כ שאשתי מרים עמדה בפתח הדלת בשמלה החגיגית שלה.
"דוד, אנחנו צריכים לצאת עוד מעט," היא אמרה.
לא עניתי.
ידעתי שאני לא יכול לנהוג ככה. לא יכולתי לעמוד בחופה, ולא יכולתי לתת לנועה את היד ולהוביל אותה בגאווה בלי שכל הגוף שלי יצרח מכאב.
מרים ישבה על קצה המיטה, הסתכלה עליי במבט שבור ואמרה:
"שנים שאתה סובל ככה. משהו חייב להשתנות."